<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
והצדוקים אינם היום בזמנינו מוסיפים גריעות, אלא שרבים מהם מתיהדים תמיד וכמעשה שאירע סוף מחזור רס"ז מקהל גדול מהם שהתיהדו ביום אחד במצרים על יד הנגיד רבינו אברהם נר"ו, והמחמיר תבא עליו ברכה. ומה שהם מתחסדים עלינו באוסרם בת האח, חסד הוא להם וטח מראות עיניהם שהרי בכתוב הוא בפירוש (שופטים א' י"ג) שכלב נתן בתו לעתניאל והוא אחיו הקטן ממנו, האמנם מהכרח הפסוקים יש לומר שהיה אחיו מן האם לבד שכן כתיב (שם) וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב, ובספר דברי הימים (א, ד' י"ג) כשמזכיר בני קנז אין שם כלב כלל אלא עתניאל ושריה. וכן לא תמצא בשום מקום כלב בן קנז אלא בן יפונה או בן חצרון, ואחר שהם אחים ואינם מן האב בהכרח אם כן האחוה אינו אלא מן האם, וכן רש"י ז"ל בספר יהושע (ט"ו י"ז) כתב אחי כלב מאמו. אבל רבי דוד קמחי ז"ל כתב, ויתכן לפרש כי אחיו מאביו ומאמו היה והיה שם אבי כלב (בן) יפונה וקנז, שהרבה מצאנו שני שמות לאדם אחד. והנכון אצלי עוד כי קנז היה שם ראש המשפחה והתיחסו בני המשפחה אליו ובאמרו הקניזי או בן קנז הכל אחד, כי רחוק ליחס האדם לבעל אמו ואפילו למשפחת האם, ומה שאמר (דה"י א' ב' כ"ג) אלה בני מכיר אבי גלעד יהיה יאיר [בן] בת מכיר, בעבור הערים שהיו ליאיר בארץ הגלעד אמר כן. אבל לדברי חכמינו ז"ל (סוטה י"א ב') נקרא קניזי מפני שהיה חורגו והוא גדלו, וזה מוכרח מפשט הכתובים, וכדאיתא מסכת תמורה פרק יש בקרבנות (ט"ז א'). וכן אתם קצת דקדוקי עניות שהכל שחוק וקלות ראש, ובאמרם אלי בת האח אסורה, אומר להם שבתם מותרת להם שהרי אינן אוסרין אלא מה שאסרה תורה בפירוש והבת לא אסרה תורה, וכבר ידעת שהיא אסורה מאחת ממדות שהתורה נדרשת בהם והוא מק"ו מבת הבת (סנהדרין ע"ו א') וכמו שהזכיר הר"ם ריש ספר טהרה (טומאת מת פ"א ה"ב). ודע שאלו אינן אוסרין בת האח אלא שכך למדו מן הכותיים והכותיים למדו זה מהישמעאלים. ולזה כל מי שאינו בתורה שבעל פה אינו בתורה שבכתב וכן כתוב (בראשית כ"ו ה') חוקותי ותורותי.
<h2>דף כא.</h2>
בסוף הלכות שמיטה ויובל (פי"ב הט"ו) כתב ז"ל, ועיר שהיא מוקפת חומה מימות יהושע אף על פי שאינה מוקפת עתה הרי היא כמוקפת, וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושע. כתב על זה הראב"ד, חדוש גדול אני רואה בכאן דהוא סבר דקדושת יהושע לא קדשה לעתיד לבוא והדר אמר הרי היא כמוקפת רוצה לומר שקדושה ראשונה לא בטלה. מסכת מגלה פרק קמא (י' א') הוא אומר כיון שגלו ישראל לבבל ניטלה מהן מצות ערי חומה.
כלל גדול, קדושת הארץ בימי יהושע הוא שהייתה חייבת מדין תורה בתרומות ומעשרות בדגן תירוש ויצהר לחוד, ובאו חכמים שעשו סייג לתורה וכי היכי דלא ליגע באיסורא דאוריתא חייבו גם כן פירות האילן וירק. גם מן התורה מה שהוא ודאי טבל חייב לתקן אבל לא הספק, באו הם ז"ל וחייבו הספק שהוא הדמאי. גם מן התורה זרעך ולא לוקח, באו הם ז"ל וחייבו הלוקח, על פי הדברים שהתבארו. גלו לבבל נתבטל החיוב כולו, חזרו בימי עזרא ועלו מבבל חזר הדבר לישנו כמו שהיה לגמרי, וזה במה שכבשו עולי בבל לבד וזהו שאמר (ערכין ל"ב ב') מקיש ירושתך לירושת אבותיך. אבל מה שנשאר מן הארץ שלא כבשו עולי בבל היא שנשארה בפטור שלה מדין תורה לגמרי, וזהו שאמרו [שם] קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. באו חכמים ז"ל וחייבום כבראשונה, כלומר על מה שהיה מכבוש עולי מצרים ולא כבשוה עולי בבל חזרו והטילו מה שהייתה חייבת מתחלה מדין תורה, דהיינו דגן תירוש ויצהר, משום סייג נמי. ולזה הוא שאסרו בה עבודה בשביעית, כאמרם ז"ל (שביעית פ"ו מ"א) נאכל אבל לא נעבד. אבל מה שהייתה חייבת מתחלה מדבריהם לא רצו לחזור ולחייבה, כלומר בפירות אילן וירק דמאי ולוקח. והטעם בזה שבמה שלא כבשו עולי בבל אין צריך סייג עכשו, שאסור שלו בדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדבריהם לא מדין תורה, ויהיה גזרה לגזרה. ולזה הוא שהתיר רבי בית שאן למר כדאיתיה ולמר כדאיתיה. ואף בזה מדרכי חסידות היו נוהגים חיוב בכל הדורות שהיו לפני רבי. כאמרם ז"ל (חולין ו' ב'), אבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, שאם היה דבר הנאסר במניין רבי לא היו מתירו. וזמן האיסור ההוא נאמר שהיה נוהג אחר החרבן כמו מאה וחמשים שנה. שזמן רבי היה באותן הימים, וכמו שתראה מספר מבוא התלמוד לרבינו שמואל הלוי הנגיד ז"ל שכתב, לאחר חרבן הבית ק"ן שנה שהוא שנת תק"ל למנין היונים בימי רבינו הקדוש ירד רב לבבל להורות, עד כאן. ורשב"ג בזמן החורבן קטן היה כמו שזכרנו למעלה מביתר. ואמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ט ב') והכשירה רבי לכהונה, אמר שמואל ולכהן גדול. כהן גדול בימי רבי מי הוה, אלא ראויה לכהן גדול.
גם ממה שבארנו יתחייב שאם נמצא שבזמן הזה, כלומר אחר שעלה עזרא, שהיו מעשרין ירק, שיהיה דגן תירוש ויצהר דאוריתא שיבא זה וילמד על זה. ואמרינן בתוספתא מסכת דמאי פרק ה' (הכ"ו), מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותיים שעל יד הדרך והביאו לפניהם ירק, קפץ רבי עקיבא ועשרו ודאי, ואף ר"ג שהיה עמו (עשה) [עישר] לבסוף כל פירותיהן ודאי. ורבי עקיבא ור"ג בנו של רבי היו אפילו אחר חורבן שני. תוספתא מסכת מעשרות פ"ג (ה"ז), אמר ר' יהושע בן קבוטל מימי לא גס לבי לומר לאדם צא ולקט תמרות של חרדל וכבוש והוי פטור מן המעשר. מסכת עדיות פ"ג (מ"ג), מעי אבטיח וקנובת ירק של תרומה, רבי דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין. מסכת שבת (ל"ד א'), שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר. עוד פרק מפנין (שבת קכ"ז ב'), בשעה שאמרת לי תן לי פירות ואמרתי לך אין לי במה חשדתני, אמרתי שמא אינם מעושרות. והיו מעשרין ירק, אם כן היו דאוריתא. ואם תאמר שהיו מחמירים על עצמם, זה אינו, שהרי ירושלמי אומר שם כמו שאסור לטהר הטמא כך אסור לטמא הטהור, ומעשה דרבי בבית שאן יוכיח, והכל מטעם קדושה שניה קדשה לעתיד לבא. והר"ם ז"ל גם כן פסק אותה שכתב פ"א (ה"ה), כיון שעלו בני גולה והחזיקו במקצת הארץ קדשה קדושה שנייה העומדת לשעתה ולעתיד לבא. וזאת הקדושה מחייבת הארץ מחקי התרומה והמעשרות מדין תורה כבתחלה, ואף על פי שבני גולה לא היו ביאת כולם, שאם תאמר שלא חייב אותה קדושה בחקי הארץ אלא מדרבנן אחר שלא היה ביאת כולם, אם כן קדושה שניה שקדשה לעתיד לבא לא באה אלא מכח דבריהם לחוד, ואנן מכח קרא קא אתינן דאמרינן (ערכין ל"ב ב'), מקיש ירושתך לירושת אבותיך, אלא על כרחיך מדאוריתא וכדאמרנא. גם זולת זה יש בזה כמה ראיות. אם כן אחר שהתבאר שקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, יהיה בדגן תירוש ויצהר בתרומות חיוב מיתה במה שקדש עזרא.
הרב בעל התרומה כתב שקדושת הארץ לא קדשה עתה בזמן הזה לעניין תרומות ומעשרות ופטור מן התורה. ולא מבעיא קדושה ראשונה דקדושת יהושע בטלה לעניין תרומות ומעשרות לאחר חורבן, שהרי ר"מ אכל עלה של ירק בבית שאן, וגם רבי התיר כל בית שאן אף על פי שהיתה קדושה קדושת יהושע. ותמה על דבריו ז"ל דהא קים לן דקדושה שניה קדשה לעתיד לבוא. ואף הר"ם ז"ל כשעושה התרומה בזמן הזה דרבנן ה"ה בימי עזרא, מפני שבא מטעם דכי תבואו ביאת כלכם, אבל זה הרב לא בא מזה הטעם, שלא מעט אלא זה הזמן, גם הוא בעצמו ז"ל כתב הפך זה שחייב בכבוש שני דאוריתא. ומדעת הראב"ד ז"ל כמה הוא רחוק, והראב"ד ז"ל שם (תרומות פי"ג הי"ד) כבוש שני דאוריתא כדלעיל וכבוש ראשון דרבנן. וכמו שזכרנו פ"ג גבי בית שאן, שהרי רבי לא התיר שם אלא מעשר ירק ופירות האילן. גם לא הסכים ז"ל עם בעל התוספות ז"ל (עי' ר"ש דמאי פ"א מ"ג) שכתב על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן וכו', מכאן מוכח שמעשר ירק בארץ ישראל מדרבנן, דהא התיר רבי בית שאן בלבד אבל שאר הארץ נשארה באיסור שלה, עד כאן. ומדבריו ז"ל נראה שרבי לא התיר בבית שאן אלא מעשר ירק בלחוד. וכן בחדושינו, והתיר רבי על עדות זו לאכול ירק ופירות שלה בטבלן, ונראה שבשאר הארץ מעשר ירק דרבנן אבל דגן תירוש ויצהר דאורייתא, וזה מוסכם בכל עם הראב"ד. ושמעתי פה בבית שאן מפי ה"ר מתתיה ז"ל בשם ר"ת ז"ל שפירש שמה שהתיר רבי לא היה אלא שפטר בית שאן מן הדמאי שהוא מדרבנן, אבל מה שהוא טבל לא התיר כלל. ושרבינו יוסף טוב עלם ז"ל פירש שלא התיר רבי אלא הלקוח מישראל שהוא מדרבנן משום דכתיב (דברים י"ד כ"ב) תבואת זרעך ולא של לוקח (ב"מ פ"ח ב'). והר"ם ז"ל כתב מסכת דמאי פ"ק (מ"ג), ואשר החזיקו בה עולי מצרים הם לענין דמאי כחוצה לארץ. אם כן לעניין ודאי טבל חייב, ויהיה זה מוסכם עם ר"ת, אף על פי שמה שכתב בחבור אינו נראה כך. נמצא שאלו החכמים ז"ל מוסכמים שמה שחיובו מן התורה בארץ, לא התיר רבי בבית שאן כלל. ואפילו מה שהתיר, כבר היה אסור בימי הגדולים אבותיו שהיו הלל הנשיא בר פלוגתיה דשמאי, ורבן גמליאל, ורבן שמעון בן גמליאל והוא היה אבי רבינו הקדוש, וכדאיתא פרק מי שאחזו קורדיאקוס (גיטין ע"ו ב'), אמר רבי יוחנן, רבי יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו, ואמרי לה כל שעתו. וכן פרק בכל מערבין (עירובין ל"ב א') ואמר רבי ונראין דברי מדברי אבא, ובר פלוגתיה רשב"ג, ופרק השוכר את הפועלים (ב"מ פ"ד ב') גבי מי שיש לו אב יחיה. וכתב הבעל העטור באות כ"ף, כשרשב"ג ורבי חולקין אמר הלכה כרבי מחברו ולא מאביו. ומיהו אשכחן פרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ז' א') גבי שנים אדוקין בשטר, חולקין בו רבי ורשב"ג, דרבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, וקיימא לו דהלכה כרבי וכן פסק הרי"ף ז"ל.
